פרק תשיעי

סוף עונת התפוחים-להבא נבקש לכבות את הסוס – אני יודע ואת יודעת,בתושבי מלאנה אסור לגעת – אמבטיה סיקית – הינדית שפה קשה

יום ב' 3.10.2005

חזרנו מהטרק, היה מעולה! יצאנו עם שי ודורית שהיו נחמדים, וגם הטבח החדש לא הכזיב. הפעם גם למדנו את כל שמות חברי הצוות: ענן המדריך (כמובן), רינצ'ן הטבח (הנוק חזר לנפאל), נורבו איש הסוסים ונאנק העוזר (חסר השם מהטרק הקודם). מזג האויר התקרר במהלך החודש האחרון, מה שהוביל לשתי תוצאות חשובות. אחת: הלילות נהיו הרבה יותר קרים, מרגע שהשמש עוזבת צריך להתעטף בכל השכבות האפשריות ולאגור חום מכל מקור שהוא. שתיים: בהרים מעל 5000 מ' כבר ירד שלג ראשון, והפסגות הגבוהות ביותר מנצנצות בלבן מעל שאר ההרים. יפה! אפילו ממנאלי רואים את השלג.

אז ביום רביעי בבוקר יצאנו לדרך. קודם כל נסענו לכפר נגאר ממנו יוצא הטרק. בנגאר יש את Nagar Castle, שזה בנין עץ ואבן בן 500 שנה שעכשיו הוסב למלון וכניסה אליו עולה 15 רופי. ציפינו לגדולות ונצורות, התאכזבנו ולכן לא נכנסנו. משם המשכנו לגלריה של הצייר הרוסי הנודע ששכחתי את שמו. לא כל כך התאים לנו לאוירה והמשכנו הלאה. מה שכן, נגאר נראה כפר נחמד למדי. עלינו עוד קצת עם הג'יפ, הסוסים הועמסו והתחלנו ללכת. עלינו דרך מטעי תפוחים אל הכפר רומזו (Rumsu) ובית הספר המקומי. בדרך פגשנו את אחרוני קוטפי התפוחים סוחבים סלים עמוסים למטה. לעת ארוחת צהריים התחיל להתענן בשמיים, ולכן נטינו את אהלינו ב camp הנמוך יותר שמעל רומזו, לצד עוד קבוצת ישראלים ופורטרים. עד מהרה העננים הפכו לטפטוף וגשם קל ואנו הסתתרנו באוהל. לעת ארוחת ערב כבר התבהר, והתגלו שמיים מדהימים עם כוכבים זוהרים. אח"כ חיממנו את רגלינו הקפואות סביב המדורה והלכנו לישון לצלילי הפעמון של אחד הסוסים. להבא נבקש לכבות את הסוס בלילה... ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.

ביום השני המשכנו לטפס הלאה, משאירים את רומזו והכפר שמצדו השני של העמק הרחק מאחור, דרך יער פסטורלי וקרחות יעל פסטורליות אף יותר, בהן הדשא מנצנץ ופסגות ההרים נהיות קרובות ולבנות יותר עם כל צעד. יפהיפה! אחה"צ הגענו לcamp מדהים על צלע ההר. חוץ מזה שהעליה מהשביל לאוהל היתה מבצע לא קטן בסוף היום, הנוף היה מדהים. כל העמק פרוש לרגלינו, כולל הצצה לעמק קולו שם אפשר לראות בלילה את האורות של מנאלי. מעל כל זה שכבה עבה של הרים מושלגים. נהדר.

למחרת השלמנו את הטיפוס (עוד 220 מ') אל הפאס, ממנו נשקף נוף מדהים אף יותר, קולו ואלי מצד אחד, פרואטי (Parvati) ואלי מצד שני, הרים מושלגים מקיפים את האופק ב 360 מעלות, כולל Deo Tiba שהוא הגבוה ביותר בסביבה. רון טיפס אפילו עוד קצת למעלה לתפוס עוד נוף, ראו תמונות. אחרי הפאס נפרדנו לשלום מקבוצת הישראלים שלקחו את המסלול המהיר והתלול למלאנה. אנחנו התחלנו לרדת בהדרגה לאורך הרכס לעבר דאדרו. הלכנו והלכנו, קצת למעלה, קצת למטה, קצת ביער, קצת באחו. נחמד. בסוף חנינו בקרחת יער ממנה נשקף upper Malana valley ובליבו נהר מלאנה. בקצה העמק מסתתר ה animal pass וקרחון שבו מסתובבות הרבה חיות פרא, כולל דוב שחור. אנחנו באנו רק ל 5 ימים ולא עשינו את הגיחה לשם, אבל יכול היות שראינו עקבות של דוב שחור בבוץ! גם טוב.

ביום הרביעי המשכנו לרדת לעבר הנהר דרך יערות ושדות המריחואנה של דאדרו. מהצד השני של העמק ראינו מפלים מרשימים והנהר היה כחול וגועש מתחתינו. ירדנו ירדנו עלינו, ירדנו ירדנו עלינו, הרסנו ברכיים, עיקמנו קרסוליים, והגענו לכפר המוזר והידוע (שלא לומר ידוע לשמצה) מלאנה. במלאנה אסור לגעת בשום דבר, ולא תחטוף קנס של 1000 רופי. לא שככה אני מסתובבת בכפרים הודים וממששת ילדים בתים ומקדשים, אבל פתאום צריך נורא לדאוג לא לסטות בטעות מהשביל. המלאנים אולי מחשיבים את עצמם טהורים, אבל הכל עדיין מלא זבל. חצי מהכפר כבר בנוי מבטון וגגות פח במקום העץ והאבן המסורתיים (הרבה יותר יפה), יש חשמל וצלחות לווין. לא האטרקציה הכי גדולה בהודו. מהcamp שבקצה הכפר כבר ראינו את הסכר שמסמן את סוף המסלול, אבל 3 שעות של ירידה תלולה (אוי, איך זחלתי שם מאבן לאבן) עוד הפרידו בינינו. בדרך גם פגשנו עכבר קטן שחור וחמוד להפליא שלא פחד בכלל.

היום האחרון הגיע, ואחרי סיבוב במלאנה התחלנו לרדת ירידה אחרונה. אני כבר הייתי מאוד עייפה (אם כי סוף סוף לא היה כל כך קר בלילה) וזחלתי לאיטי במסלול הכי שטוח שיכולתי למצוא בין הסלעים. התחלתי לחשוב שאולי אני סוס. היה נוף יפה מאוד של הנהר, ו 3 כלבים לוו אותנו בשמחה כל הדרך.לעת צהריים הגענו לג'יפ והכלבים תוגמלו על נאמנותם בצ'פאטי עם ריבה. מה שמזכיר לי: היה צ'אנה פורי לארוחת בוקר (מעולה!), ובערב עוגת שוקולד על אדים מעשה ידי ענן.

משם המשכנו למניקראם, שם יש מקדש סיקי (והינדי) עם מעיינות חמים. מגניב! הבנים משתכשכים בבריכה פתוחה עם נוף להרים, בעוד הבנות נכנסות לחדר סגור ומהביל, לשם הצניעות. בכל מקרה היה נחמד להשתכשך במים החמים אחרי 5 ימים ללא מקלחת. רחוצים ורעננים יצאנו לסיבוב קצר במקדשים ובבזאר. רון קנה צמיד סיקי והרשים מאוד כשאמר למוכר danyavat (תודה בהינדי) ונענה בשוקריה לבבי. בכלל למדנו הרבה הינדי בטרק. אנחנו יודעים לספור עד 10, כמה צבעים, "קוראים לי רון" ועוד. עייפים אך מרוצים חזרנו הביתה למנאלי, לא לפני שהפקדנו את דורית ושי בתחנת האוטובוס בקולו בדרכם לדרמסלה. עכשיו הדילמה הגדולה: לאן להמשיך? הלמדבריות רג'אסטן? יערות אוטרנצ'ל? ושמא נרבוץ במנאלי לנצח? ימים יגידו.

פרק עשירי