פרק שביעי
מה הקשר בין מסרק תחתונים ופגיון – פגישה ראשונה עם מערכת הרכבות ההודית – ספונג'ה פונגבית – משפחתי וחיות אחרות – גן הסלעים
יום ד' 21.9.2005
טוב, קשה לכתוב כל כך הרבה ברצף. נחנו קצת וחזרנו מחוזקים. איפה היינו? מקדש הזהב. מקדש הזהב שוכן בלב אגם מלאכותי מרובע, שעל גדותיו משטחי שיש נרחבים ומבנים גדולים עם קשתות. הוא מואר בפנס גדול בלילה ונראה מאוד מרשים. הספר הסיקי הקדוש כתוב בצורת שירה, והוא מושר ומנוגן רוב שעות היום מלב המקדש דרך רמקולים רבי עוצמה ואף לתחנת טלויזיה מיוחדת. בכניסה יש תעלת מיים כדי לרחוץ את הרגליים. בפנים אלפי סיקים מסתובבים על גדות השיש של האגם (בד"כ בכוון השעון), עוצרים להתפלל ליד נקודות ציון מיוחדות, עומדים בתור להכנס למקדש עצמו, או סתם עוצרים באמצע ונחים. זרם האנשים לא פוסק לרגע, ושלל צבעי הטורבנים והסארים מסחרר את הראש. הסיקים גם טובלים באגם טבילת היטהרות. הנשים בתוך חדר סגור שבנוי על שפת האגם והגברים בחוץ לעין כל. הסיק פושט את כל בגדיו, במיומנות מרשימה מוריד את תחתוניו מתחת למגבת, טובל, יוצא, מתנגב, ובמיומנות מרשימה אף יותר לובש את תחתוניו בחזרה מתחת למגבת (יש אסכולה שעושה את זה מעל המגבת ואז שולפת אותה). הקורא המיומן יבחין שהיה לי הרבה זמן לשבת ולהסתכל...
כל סיק מאמין חייב לשאת איתו מסרק, פגיון, צמיד ברזל ותחתונים. גם הנשים. בנושא התחתונים נראה לי שכולם מקפידים. גם צמיד הברזל מאוד נפוץ, גם על ילדים. הפגיון פחות, הוא גם מוסתר בד"כ מתחת לבגדים. מדי פעם איזה זקנה תמימה למראה מתכופפת ופתאום מבצבץ לה סכין גדול מתחת לחגורה, משעשע. אבל מסתבר שלא כולם הולכים עם הפגיון. יש כאלה שבכלל לא, כאלה עם חרבות, ואפילו (שומרי המקדש בד"כ) עם חנית גדולה של 2 מטר. בנושא הטורבנים ההבדלים אפילו גדולים יותר. הצעירים הולכים עם מין כובע ים ומתחתיו מעל המצח בונקלה של שיער. כנראה עם העלייה בגיל ובמעמד מותר להם להוסיף סיבובי בד סביב הראש, מה שמותיר רושם מכובד יותר. יש כאלה שסתם כורכים בד, אחרים שמסדרים אותו בקפלים נאים (או קונים כובע מוכן...), יש גם כאלה שבונים מהבד מגדל גבוה סביב הראש. אין גבול לצבעים (כולל ורוד) ולצורות. יש גם נשים, אם כי מעטות, שחובשות טורבנים. גם הן מגלגלות את השיער מעל המצח, הילדות עם צמה מסובבת סביב עצמה ומכוסה בבד (כמו כיסוי של צנצנת ריבה). מסתבר שהן הכי pure sikh, כלומר הכי דתיות, ושגם אסור להן להתאפר. בתוך כל קונפיגורציות השיער הללו מסתתר (כנראה) המסרק. בנוסף לכל זה יש גם עדה סיקית (או דת אחרת שעדיין מאמינה בספר הסיקי הקדוש, לא ברור לי) שבכלל לא מאמינה באי-גזירת השיער ומסתפרת חופשי. שומרי המקדש לובשים גלימה כתומה וטורבן כחול גדול (וההפך), מאוד מרשים עם החנית.
כך העברנו את הערב והבוקר, בבהיה מתמדת בסיקים לסוגיהם. הסיקים, מצידם, בהו בנו באינטנסיביות לא פחותה, ואף ביקשו לא פעם להצטלם איתנו. אחרי כמה פעמים כאלה התחלתי לסרב בנימוס... מאוחר יותר יצאנו לחפש אוטובוס או רכבת הלאה. התחלנו באפיזודה ארוכה ומתישה בתחנת הרכבת, בנסיונות נואשים לברר איך מגיעים לצ'אנדיגר. אחרי הסתבכויות שונות גילינו שיש איכשהו רכבת, אבל אין מקום. חזרנו מותשים למקדש רק כדי לגלות שיש משרד הזמנות רכבת מטר ממנו. שם הצלחנו (בקושי) להשיג כרטיסי רכבת מקלקה (ליד צ'אנדיגר) לשימלה. אח"כ גם השגנו כרטיס אוטובוס לצ'אנדיגר והרגשנו מסודרים. קשה! מעל כל הבלאגן הזה מתנוססת פרסומת למרכז קניות חדש: Forget Toronto, Amritzar is good enough! אז זהו, שאני לא בטוחה...
אחה"צ חזרנו לשבת בצל המקדש, שם גילינו את שיטת שטיפת הרצפה: שורה ארוכה של אנשים עומדת ומעבירה דליים ריקים אל האיש בקצה שממלא אותם מיים משפת האגם. משם לוקחים את הדליים אנשים אחרים שנעמדים בשורה לאורך אזור מסוים של גדות השיש. אז עובר ביניהם סיק בכיר (נגיד) ששופך את המיים על הרצפה ומתקדם הלאה, בעוד נושאי הדליים מחזירים אותם לשורת ממלאי המיים, וחוזר חלילה. אחרי כל הפרוצדורה הזו עובר סיק אחר עם מגב ענק, לא לפני שאנשים עם מטטאי קש קטנים מקרצפים קלות את הרצפה וכל מי שעובר בסביבה מרטיב את שולי מכנסיו. אופרציה מרשימה בהחלט!
לפנות ערב תפסו אותנו אשה (Asha) ונינה – 2 חברות סיקיות (לא דתיות בכלל) מהריאנה בטיול עם המשפחה של אשה: אחותה שינה שהיתה קצת יותר מסורתית, אחיה (טורבן שחור לא מאוד גדול), אשתו (נושאת פגיון), הבן שלהם (תלתלים פרועים) ועוד תינוקת לא ברור של מי, הדוד (טורבן צהוב יותר גדול, בעיות בברך) ואשתו. כל החבורה אימצה אותנו אל ליבה הסיקי החם ולקחה אותנו לראות עוד כמה מקדשים מסביב למקדש הזהב, אחד מהם עם מגדל שצופה על כל העיר. תוך כדי למדנו מעט פונג'בית (chacha=דוד, sasrikar=שלום ותודה) והתרשמנו מהבזאר. חשבתי ששלל הבדים שההודיות לובשות הוא מסחרר? עכשיו ראיתי גם את כל אלה שהן לא לובשות באותו רגע. המוני חנויות פורשות את מרכולתן על הקירות, הכל צפוף, צבעוני, רועש, כמעט נדרס על ידי ריקשת-אופניים חולפת או קטנוע בכל רגע נתון. ופתאום צץ איזה מקדש וכל הטקסים חוזרים על עצמם. זה היה שיטוט מדהים.
אחרי כל זה חזרנו לחדר לישון (לא מאוד טוב, אני חושבת שהיו אולי שעתיים שקטות בלילה) והשכמנו קום לאוטובוס לצ'אנדיגר. היה קר וממוזג, ובחצי השני של הנסיעה גם רועש נורא מסרט הודי שהוקרן. אנג'לה יצאה עם דייב, אבל מהתחלה היו שם אנרגיות שליליות. דייב רב עם אבא של אנג'לה והם נפרדו. אח"כ אנג'לה התאהבה במישהו אחר והתחתנה איתו, אבל פתאום שב דייב לחייה וגם הסרט קפץ אחורה ולעולם לא נדע מה קרה בסוף. בכל פעם שדייב נכנס לפריים נשמע Dav's theme. הגענו מותשים מהרעש ומשני לילות עם שינה לא משהו, מיד קפצו עלינו נהגי מוניות וריקשות ואני כמעט קרסתי. רון הגיבור שמר עלי ואיכשהו הגענו למלון נורמלי במרכז.
אחרי כמה שעות שינה והתאוששות יצאנו לRock Garden שמלא פסלים עשויים מפסולת בנין. נחמד ומוצל. שאר העיר לא ממש מענינת. יותר נקיה מהעיר ההודית הממוצעת, רחובות מאוד רחבים וישרים (תכנון של איזה ארכיטקט אירופי ידוע, אבל מה שיצא הוא חסר כל ייחוד ובלתי ידידותי לבני אנוש), אנשים נראים די עשירים. בדיעבד אולי היה כדאי לקחת אוטובוס טוב ישר לשימלה. הבוקר בכל אופן לקחנו אוטובוס מקומי (שעה) לקלקה, ואנחנו על הרכבת לשימלה, מחכים לצאת עוד ½ שעה. לקחים שלמדנו: עצירות בדרך מעייפות יותר מנסיעה ארוכה. מחוץ להרים חם מדי. זהו!