פרק חמישי



פרק שישי

גם כאן יש מפל – גשם גשם משמיים – על תאולוגיה ומהי מחיאת שתי כפיים בצהרי היום –don't freak, I'm a sikh –הודו אימפריה,כל השאר דיזינטריה – החברים מתבקשים לחדר האוכל

יום ג' 20.9.2005

מה עוד עשינו במקלוד? קשה להזכר, הכל מתערבב לרצף של גשם, ארוחות בוקר, שיעורי יוגה, ארוחות ערב, שיטוטים בעיר וארוחות צהריים. יום אחד בסוף השבוע היה פתאום מזג אויר יפה! אחרי שיעור יוגה ו2- ארוחות בוקר לפחות (אחת לפני, אחת אחרי ואולי גם השלמה לארוחת צהריים) יצאנו עם ג'רוד לטייל לבאגסו. באגסו הוא כפר דומה מאוד למקלוד רק יותר מרווח, וגם קרוב יותר מדרמקוט. עם כל צעד השלטים בעברית נהיים צפופים יותר והעברית המדוברת נפוצה יותר. בכל אופן, חוצים את בריכת השחיה שבלב הכפר ומגיעים לשביל אל המפל. בתחילת השביל יש שלט רשמי שאומר שהשביל מסוכן, Don't go there! מה שהיה די מגוחך, כי השביל היה סלול טוב יותר מרוב הרחובות במקלוד. עלינו עלינו, טיפסנו טיפסנו (15 דקות אולי), אפילו די הזענו כי היה מין כדור אש גדול בשמיים שחימם את כולם. אמרו לי שקוראים לזה שמש, תופעה מענינת. אחרי קצת שיטוטים הגענו ל Shiva Cafe שמעל למפל. זה מקום ממש מגניב עפ פינות ישיבה בחוץ ופרחים ורודים מסביב. אחד המקומות היחידים שהיה ממש מטופח. שפע סטלנים רבצו ברחבי המתחם בעוד אנחנו מפטפטים עם שרה, שהיא גם ממלבורן (כמו ג'רוד) ןגם יהודיה, וקבענו להגיע ל-humming meditation שהיא מארגנת בערב. אכן תכניות נאות, ועם טיפת הגשם הראשונה שנחתה על אפי התחלנו לחזור למקלוד. עד שהגענו הטפטוף הפך לגשם די רציני, ותוך עוד שעה למבול של ממש. הסתגרנו בחדר בבעתה וקיוינו להפוגה. לעת ערב המבול המשיך, וקולות קרקור בטן התלוו לקרקוש המיים שבחוץ. באומץ רב ארזנו את עצמנו בסנדלים ומכנסיים קצרים ורצנו אל המסעדה הקרובה ביותר (נישה, המורה לבישול). שם כמובן מצאנו את ג'רוד שגם הוא לא אזר אומץ לשחות למדיטציה. נו מילא.

בשבת בצהריים קפצנו כולנו למקדש כי ג'רוד סיפר שלנזירים יש איזה שיעור בחוץ שכולם צועקים אחד על השני ומוחאים כפיים. המודיעין היה מדויק וכך המצב נראה: בכל רחבי המרפסת שמסביב למקדש פזורים זוגות של נזירים. אחד יושב על הרצפה והשני עומד מולו. חילופי הדברים ביניהם הם כאלה: היושב מדבר יחסית בשלווה, בעוד העומד הוא בעצם די רוקד – אומר משהו מאוד ארוך בטיבטית, הולך קצת אחורה, מניף רגל אחת ואז רוקע ברגלו ומוחא כף אל כף (מלמעלה למטה) בקול גדול, כל נזיר על פי יכולתו הכורואוגרפית והמוסיקלית. מסתבר שהרוקד שואל שאלות בנושאים שברומו של בודהיזם טיבטי, מחיאת הכף היא כמו סימן שאלה, והיושב צריך לענות בהצלחה. עקבנו אחרי זוג כזה שבו הרוקד היה אקספרסיבי במיוחד, היה משעשע! לידו היתה גם נזירה אחת ( יחידה בין כל הגברים) שלא הצליחה לעמוד בתחרות בכל הנוגע לעוצמת מחיאת הכף, אבל עשתה את כל שאר הטקס כמו רקדנית.

באיזשהו ערב גם יצאנו לראות סרט בקולנוע-אוטובוס (אולם מאורך עם מושבי אוטובוס מול טלויזיה גדולה). What the blip do we know about. נחמד, אחרי סדרה של הפסקות חשמל שהותירו אותנו בחושך מוחלט. כמו שנאמר: No thought, no plan, no electricity... כך חלפו ימינו במקלוד. כמה מהמנות שחיממו את ליבנו במשך ימינו שם (לפי סדר גאוגרפי): תה (ארל גריי או ג'ינג'ר-לימון-דבש) ומאפין בקפה "הארופאי" שליד המלון (שם גם ביליתי את זמני בקריאת אגתה כריסטי), מיזלי ולחם טיבטי משובח בגאקי – המקום הטיבטי, וגם מרק ירקות עם מומו שמחמם את הלב, כל המנות בעצם בלורד קרישנה. אח, היה טעים.

אז ביום א' בבוקר נשברנו מכל הגשם הזה והמשכנו בדרך. פרידה נרגשת מג'רוד על מיזלי ולחם טיבטי (חה) ואנחנו על האוטובוס לפטנקוט, ממנה נמשיך לאמריצר. פטנקוט היא כבר בפונג'ב, מדינת הסיקים. חיש מהר הוקפנו בחובשי טורבנים צבעוניים ורון אף התידד עם אחד מהם. אחה"צ הגענו לאמריצר, העיר הקדושה. זו עיר גדולה, רועשת, ומלאה אפניים, ריקשות אופניים, ריקשות , קטנועים, מכוניות, אוטובוסים וסיקים. ריקשת אופניים (מגניב!) לקחה אותנו אל מקדש הזהב שם כוונו אותנו אל מגורי עולי הרגל והאזור בהם שמיועד לזרים. קיבלנו חדר עם 2 מיטות וחצי מזרון/חצי שמיכה, ולמרבה המזל גם מאוורר תקרה. לא היה יפה, די דומה לתא כלא מבחינה עיצובית למען האמת, אבל לא בשביל זה באנו.

קודם כל מצאנו עוד כמה תיירים ויחד נסענו לראות את טקס סגירת הגבול עם פאקיסטן, שנערך מדי ערב. נקדים ונאמר שזה האירוע הכי פסיכי שהייתי בו אי פעם. אלפי הודים נוהרים אל הגבול על נשיהם וטפם (הרך מאוד לפעמים, ממש תינוקות בני יומם), לבושים בכל צבעי הסארי שאפשר להעלות על הדעת, ודוחפים באגרסיביות לא קטנה בכלל בתור להכנס לאזור בו בנויות טריבונות בטון גדולות במיוחד לצפיה באירוע. על כל העסק מנצחים חיילים הודים גבוהים במידה יוצאת דופן (להרשים את הפאקים) לבושים במדי חג בצבע חאקי שכוללים כובע מגוחך למדי עם מניפה אדומה בקצהו. בכניסה לאזור מתרוצצים עשרות ילדים שמנסים למכור דגל הודו מפלסטיק ב5 רופי (וגם DVD של האירוע ב50), זה הזמן לנופף בהם בפרץ עצום של פטריוטיזם, לקרוא קריאות עידוד להודו ולהרשים את הצד השני. הצד השני, כמובן, עושה בדיוק אותו דבר, רק שגברים ונשים יושבים בנפרד. המתח נבנה, החיילים בינתיים עושים חימום לשפגאטים בצד ואז מגיע הרגע הגדול. החיילים ההודים צועדים נמרצות אל השער ומבצעים סדרה מורכבת של חילופי משמר, רקיעות והנפות רגליים, כל זאת לקול שאגות השמחה של הקהל. באיזשהו שלב נפתח השער ואפשר לראות לא רק שהפאקיסטנים עושים אותו דבר, אלא שגם להם יש את המניפות המגוחכות האלה על הכובע! (רק בשחור). לפאקים מדים שחורים בעיקר, עם חגורה כמו להודים, אבל חולצה שמגיעה עד הברכיים. בסוף הטקס מורדים הדגלים, השער נסגר, והמוני בית הודו רצים אליו כדי לצלם את פאקיסטן. בדרך חזרה לאמריצר יש תנועה כמעט רק בכוון אחד. לפיכך הכביש מחולק לנתיבים לפי מס' כלי הרכב שיכולים לעקוף אחד את השני בו זמנית.

אחרי כל הרעש וההמולה חשבנו לפוש בשלוות המקדש. הא! קודם כל הלכנו לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל המשותף שפתוח לכולם, צ'פאטי עם דאל 24 שעות ביממה. עטינו כיסוי ראש, קיבלנו צלחת קערה וכפית, ונכנסנו לאולם עם תור של אנשים. מילאנו שורה וישבנו על הרצפה עם כולם. חיש מהר הגיעו סיקים נחושים עם דליים מלאי דאל וחילקו לכולם, אחריהם באו גם נושאי צ'פאטי ומוזגי מיים. אפשר לחכות לסיבוב שני, מי שמסיים יוצא מחזיר את הכלים לאזור השטיפה, בו עומדים בערך 100 סיקים ועושים כלים 24 שעות ביממה, בהתאם. האולם מכיל לפחות 1000 איש לדעתי, והחוברת טוענת שבכל יום מוגשות שם 50,000 ארוחות. שלוות המקדש אמרנו? תכף נגיע אליו.

פרק שביעי