פרק שלישי



פרק רביעי

כמו הים,כמו לב הים,ליבו של מרקו סוער בו – איך מפעל הידרואלקטרי נולד?בהתחלה זה כואב – בישולי שדה – הזמנה מפתיעה – אגם הירח – פרידה על אם הדרך

יום ג' 6.9.2005

חזור חזרנו מהטרק. היה מגניב! עכשיו כשאנחנו רחוצים ורגועים אפשר להתחיל לכתוב.

בבוקר יום ה' הזברה קמה, נטלה את מיטלטליה להימלאיה ג'ורני וגילתה שמצטרף אליה עוד זוג טרקנים – מרקוס הגרמני ואיבנה אישתו הארגנטינאית (ממוצא איטלקי, אם לדקדק). השמחה היתה רבה, גם כי הם התגלו כמאוד נחמדים, וגם כי המשלחת כללה מלבד המטרקים האמיצים גם מדריך (אננד, שיקרא ענן), טבח (הנוק הגדול מכולם) עוזר חסר שם ואיש סוסים שמצידו אחראי על 4 פונים. כל הפמליה הזו על 2 אנשים זה קצת מוגזם, אבל ל4- זה כבר יותר סביר.

משהו כמו 10 דקות נסיעה הביאו אותנו אל הכפר Prini שמדרום למנאלי, שם פגשנו את הסוסים, טענו את מטעננו ויצאנו לדרך. בקצה הכפר חיכה לנו מקדש הינדי ושם נשא ענן תפילה לטרק מוצלח. נראה שוישנו נענה לתפילתנו, מזג האויר היה מצוין וכמובן שכולנו חזרנו בשלום.

בכל אופן טיפסנו וטיפסנו במעלה ההר בעוד אני מתחילה לשפוך מנוע ולהשתנק. השביל היה תלול מאוד והיום היה חם, מה שלא הוסיף ליכולתי האירובית. בין התנשמות להתנשפות חלפו על פנינו שיירות סוסים/חמורים/פרדות שהעלו בטון ושאר חומרי בנין לאורך המסלול בו בונים עכשיו כביש כדי לבנות סכר במעלה העמק. עצם העובדה שבונים כביש בנוסף לערימות העצים הכרותים ושאר אבנים בשלבים שונים של ריסוק לא תרמו ולמוטיבציה, אבל סיפקו כמה הזדמנויות לעצור לשאוף אויר ולהזכר שיש אנשים שעולים את ההר הזה 10 פעמים ביום אם לא יותר. כך התנהלנו בין 11:00 ל14:00, עצרנו לארוחת צהריים, ובכוחותינו האחרונים (כוחותי לפחות) הגענו למחנה הראשון מעל עיר אהלים מאולתרת של בעלי הסוסים. לאחר תלאות היום התכנסנו באוהל "המטבח" לארוחת הערב המשובחת ביותר. אלו גובי מעולה, מרק, פפדאם חריף, ואורז עם שעועית ברוטב. מי שלא אכל ממטבחו של הנוק לא אכל אוכל הודי טוב מימיו. וזוהי רק ההתחלה!

סדר היום מעתה והלאה היה בערך כזה: משכימים קום באוהל לקול השלפוחית (שלי לפחות), בערך ב6:30 מגיע תה השכמה אל האוהל ככה בשביל התעורר, מתארגנים קצת ויושבים לארוחת בוקר (פורידג', קורנפלקס, פנקייק, פרנץ' טוסט, חביתה – בכל קומבינציה שהיא, וכמובן עוד קצת תה לתדלוק). מקפלים אוהלים, הולכים הולכים הולכים, עוצרים לארוחת צהריים (ביצה, תפו"א, סנדויץ', תפוח, בננה, מיץ מנגו, עוגיות ושוקולד), הולכים עוד קצת ומגיעים לאהלים (כי כמובן במהלך הפסקת הצהריים הסוסים כבר עברו אותנו והכל כבר מוכן עד שמגיעים). חיש קל מוגש תה של מנחה (חה!) וב7:00 מוגשת ארוחת ערב לתפארת. בשלב זה כולם קורסים לישון.

למרבה המזל היום השני לטרק היה קל יותר. קצת למעלה, קצת למטה, אחרי שעה בערך יצאנו מתחום בניית הכביש והנוף נהיה ידידותי יותר. חצינו יערות, צלחנו נחלים, מכל מקום צצו עצי אורן עצומים ומפלים קטנים ומשובבי נפש. לקראת סוף היום העליה הפכה קצת תלולה יותר ואז הגענו למחנה השני למרגלות מפל גדול שמימיו קפואים. בדרך פגשנו רועי כבשים ועיזים שעושים את דרכם מטה מן ההרים לקראת החורף. בכל עדר שפגשנו שיחקנו "מצא את הטלה/גדי". הם כאלה חמודים! קופצים מסלע לסלע כמו גדולים! אם הם קטנים במיוחד הרועה לוקח אותם על הידיים. כשנחנו אחרי הצהריים ראינו את העדרים רועים בשלווה על זוית בלתי אפשרית של צלעות ההרים ושמחנו לראות שכולם הצליחו לחזור בשלום. בכל פעם שראינו כלב רועים הכרזנו עליו כדב. או פיל.

הים השלישי היה יותר קשה ויותר ארוך, אבל לדעתי גם הכי יפה. עלינו מעל קו העצים במעלה הנחל והתחלנו לטפס למחנה השלישי שבגובה 3850 מ', ממש מעט מתחת לפאס. השבילים כבר הפכו לשבילי עיזים צרים ומתפתלים, העמק צר יותר וההרים קרובים יותר. הכל עדיין ירוק והכבשים עדיין נחמדות. לקראת סוף היום אפילו חצינו כמה קרחונים ברגל, מה שהיה קצת הקלה – לא צריך כמעט להרים את הרגליים כדי ללכת, מספיק לגרור אותן... כמו כן יש לציין שעמדתי במאמץ בגבורה! טיפסנו בערך 600 מ' (אולי יותר) אבל בגלל שהם היו טיפה מדורגים (לא כמו ביום הראשון) הצלחתי לא רק לסחוב אלא גם להנות... לעת ערב איבנה ומרקוס חטפו סימפטומים קלים של מחלת גבהים שחלפו למחרת. רון ואנוכי היינו מצוידים בכדוריות אדומות למכביר. המקום עצמו היה מקסים ביופיו, בין 2 ערוצי נחל שגולשים מטה במפלים קטנים אל תחתית העמק. פסטורלי להפליא! בגובה הזה היה קר מדי לשיטוט, כך שרבצנו באוהל עם ספר (רון) וMP3- (אני).

סוף סוף הגיע היום הגדול ועלינו אל הפאס. העליה קצרה יחסית (שעה) ולא נורא קשה. טיפסנו עוד קרחון, דידינו עוד כמה מדרונות מסולעים ופתאום הגענו! הצלחנו להגיע בדיוק לפני שהעננים כיסו את הפסגות הגבוהות מסביב והנוף היה מהמם. ואז התחלנו לרדת. כדי להסביר לגוף ירידה מהי, המסלול למטה התחיל בירידה מאוד תלולה עם המון אבנים מידרדרות, לא הכי נעים! אחרי שהצלחתי לא לבייש את עצמי בעליות, חזרתי לזחול אחרי כולם... בדרך עברנו גם בעמק יותר רחב שבו שוכנת קבוצת גאולוגים 3 חודשים בשנה וחוקרת קרחונים. לא היה גבול לשמחתם של המדענים הגלמודים עם הגיעה של קבוצת תיירים מקצוות תבל. על רון התביית פהים מאוטר-פראדש, ולא המשכנו בדרכנו לפני שהחלפנו כתובות, הצטלמנו יחד ,שתינו תה וקיבלנו הזמנה לארוחה מיוחדת אצל פהים. אחרי קטע שטוח יחסית חזרנו לירידות התלולות, ובסופו של יום ראינו באופק את הכפר הפעוט (שלא לומר זעוט) צ'אטרו. עוד ירידה אחרונה וחציה מפחידה משהו של גשר רעוע מעל נהר גועש והגענו לאוהלים. הצד הזה של הפאס כבר היה פחות ירוק ויותר סלעי. ככל שיורדים חוזרים לראות גם פרות, ובכפר הציצו בנו ילדים קטנים וצחקניים.

מאחר והגענו לסוף המסלול ב4- ימים, היום ה5- היה לג'יפ ספארי לצ'נדרה-טל (אגם הירח). שעתיים וחצי של נסיעה באבק הביאו אותנו לפינת חמד בין ההרים. המיים בטורקיז רוטטים ברוח, סטופה הינדית (בה ענן והנוק ערכו פוג'ה קצרה) לצד סטופה בודהיסטית עם דגלי תפילה. רון ואני נחנו על גדות האגם בעוד שאר החבורה הקיפה אותו - עם כוון השעון כמובן. משם חזרנו על עקבותינו. איבנה ומקרוס מצאו טרמפ לעמק ספיטי על משאית ממשלתית (לא נורא מקושטת, מאוד מאכזב), קצת עצוב להפרד אחרי 5 ימים ביחד. עוד נסיעה חזרה לצ'אטרו להעמיס את שארית הציוד, עוד ½ 3 שעות ג'יפ מעל Rohtang Pass שסופן בחושך וערפל בצד של מנאלי, והגענו אל המקלחת המיוחלת.

עוד ממטבחו של הנוק: מומו, נודלס עם ירקות, פלאק פניר (תרד), דאל צהוב, דאל שחור (מעולה!) ועוד תבשילים מתבשילים שונים שאפילו הבמיה לא תעיב עליהם. השיא היה עוגת שוקולד בערב האחרון, שנאפתה בסיר פלא מאולתר עם חול במקום מיים. וגם פקורה ירקות ביום שלפני הפאס. מעולם לא אכלנו טוב יותר! זהו בינתיים. היום נחים. מחר נראה.

פרק חמישי