פרק ראשון



פרק שני

מסע אל העמק הנעלם – גמלים כפולי דבשת – איך נראים החיים מתוך משאית הודית – ארוחת בוקר של אלופים – חברים חדשים בסומור - חיל התותחנים ההודי ואנחנו

יום ה' 25.8.2005

אז ביום שלישי נסענו לנוברה ואלי (Nubra Valley) מצוידים בג'יפ, נהג וזוג איטלקים. זהו עמק מבודד למדי בצורת Y מצפון ללה, והדרך אליו עוברת בפאס של כ5800 מ' – הדרך הסלולה הגבוהה ביותר בעולם או השנייה הכי גבוהה, יש ויכוח בינה לבין איזשהו כביש בבוליביה, החלטנו שלא לנקוט עמדה בסכסוך.

הדרך מעלה מהעיר לפאס הייתה מאוד יפה וסיפקה נופים מהממים של העמק הירוק בין ההרים הנישאים. בכל פעם עוברים עוד עיקול בדרך וחושבים: "הא, חשבתי שקודם היינו גבוהים!". החל מגובה מסוים כבר אפשר להבחין בנחלים הקטנים שמזרימים את מי הפשרת השלגים אל שדות לה. מדי פעם יש עמדה צבאית שדורשת להראות פרמיט – נוברה די קרובה לגבול עם פקיסטאן/סין ויש מעקב אחרי הנכנסים לאזור. אחרי כשעתיים מגיעים לפאס שהוא בערך בקו השלג (או לפחות קו השלג של אוגוסט השנה...) ויש שם אנדרטה לזכר המהנדסים והחיילים שנהרגו בניסיונות לסלול את הדרך. בכל מקום מופיע גם סמל יחידת סוללי הדרכים בהימלאיה, אין ספק שיש גאוות יחידה. אם כי נראה שאת רוב העבודה השחורה עושים היום הודים מהדרום ונפאלים. בירידה לכוון נוברה יש אזור שבו נוצרה מין טרסה טבעית בין המורדות הגבוהים של ההרים לבין בקע מאוד עמוק שהוא תחתית העמק. על השטח הזה יש כמה כפרים ירוקים שיוצרים תמונה נהדרת של טלאים ירוקים באמצע המדרון. לכל כפר יש צורה של מניפה שמראה בדיוק היכן מתחיל הנחל או המפל שמשקה אותו ועד לאן מתפצלות תעלות ההשקיה.

בסוף הגענו לכפר דיסקיט שם הנחנו את מיטלטלינו והמשכנו אל הכפר הונדור. השטח בין שני הכפרים מלא דיונות חול ציוריות לצד האפיק הראשי של הנחל. רון ואני לקחנו גמלים דו-דבשתיים לרכב עליהם חזרה לדיסקיט, בעוד מרקו ואריאנה טיילו קצת בכפר וחזרו בג'יפ. הגמלים היו די מגניבים (לזה של רון קראו סושו או קושו) ורכבנו איזה שעה עד שלפתע אמר האיש שלקח אותנו שזה סוף המסלול, מכאן צריך לחצות איזה תעלה וגדר וללכת כרבע שעה לכפר. מופתעים משהו ירדנו מהגמלים בלב הישימון (לא ממש, ראינו את דיסקיט משם), צלחנו את התעלה (אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו? טוב, אז רק נרטבו לרון הנעליים), חצינו את הגדר והתחלנו ללכת אל הכפר, חולפים על פני שדות ופרות. איפשהו באמצע הדרך הכביש התחיל לעלות חזרה לכוון הגסטהאוס שלנו ואילו אנו התחלנו להתעייף. חיש קל תפסנו טרמפ על משאית צבעונית להפליא ומלאה הודים שמיהרו לפנות לנו את המושב הקדמי. חלון המשאית היה מלא פרחים, קישוטים שונים ותמונות מתוך סרטים הודים, לא ברור איך הנהג רואה שם משהו. ביניהם היה גם סהר קטן שגרם לנו קצת לחשוש אבל תוך 5 דקות ירדנו בבטחה בגסטהאוס עייפים אך מרוצים.

למחרת בבוקר השכמנו קום ב5:00 כדי להספיק להגיע לפוג'ת הבוקר בגומפה המקומית. טיפסנו באור ראשון אל הצוק הנישא עליו ניצבת הגומפה (לא קל לפני ארוחת הבוקר!) ובדרך פגשנו נזיר צעיר שמכר לנו כרטיס ולווה אותנו קצת. ב6:00 בבוקר צלצל הפעמון להעיר את תלמידי בית הספר שמתחת לגומפה ואנו זינקנו לטיפוס אחרון. מרחוק שמענו את הנזירים הצעירים מתפללים. כשהגענו לכניסה למנזר גילינו שגם ג'יפ עם תיירים מפונקים מאיתנו הגיע לשם, אך אנו לא אמרנו נואש. ב6:30 יצא נזיר למרפסת ותקע במין שופר מקונכיה לבנה לכל רוחות השמים. התיירים המרגיזים עטו עליו עם מצלמות ודי הפריעו. אנחנו ישבנו בצד וגמענו את אויר הבוקר הצלול. קצת אח"כ נכנסנו לאולם התפילה ואחרינו עוד כמה נזירים שהתישבו במקומם והתחילו למלמל, לא לפני 3 קידות לפני הבודהא כמובן. מדי פעם עברו 2 ילדים עם קומקום תה ודלי שיבולת שועל (כנראה) למלא את הקעריות והנזירים עצרו לאכול ארוחת בוקר. המלמול נמשך לפחות שעה וחצי, מלווה בצלצול פעמון קטן מידי זקן הנזירים. ב8:30 החלטנו לרדת ולסעוד גם אנחנו.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לזרוע השנייה של הנוברה אל הכפרים סומור (Sumur) ופנמיק (Panamik). כל העמק נראה הרבה יותר ירוק מאזור לה, הוא הרבה יותר רחב ובמרכזו זורם ממש נהר. בדרך אפילו חצינו כמה גשרים מעל מים שוצפים. לעומת לה ההרים מסביב הרבה יותר תלולים גבוהים ודרמטיים. בפנמיק יש מעיינות חמים שהם בעצם 2 אמבטיות במבנה בטון, לא טרחנו להיכנס. זוהי הנקודה הרחוקה ביותר המותרת לתיירים כך שעשינו סיבוב קצר בכפר תוך הרהורים על מעבר יבשתי לפקיסטאן וחזרנו לסומור, שם עלינו גם לגומפה שהיתה די מטופחת וראינו מישמישים לייבוש. אחה"צ העברנו את שעות החום בקריאה בגסטהאוס ויצאנו אח"כ לטיול רגלי בכפר. בדרך פגשנו את ילדי ביה"ס המקומי שעטו עלינו בקריאות "One photo!". אנו, שלב יהודי רחום לנו, צילמנו אותם תמונה קבוצתית והם מאוד שמחו לראות את עצמם על מסך המצלמה הדיגיטלית. 2 ילדות המשיכו ללכת אחרינו ומתישהו הסכימו לתת לי יד. אני חושבת שלקטנה קראו נו (Nu). עברנו גלגל תפילה או שניים וחזרנו הביתה. לקראת הערב התחילה רוח חזקה וגם סופת חול. התכנסנו בחדר האוכל לקריאה ודיונים שונים ומשונים בענייני דת. נורבו (Norbu) הנהג ניסה להנחיל לנו מושגים בסיסיים בבודהיזם, אבל לא הכל הבנו... כשעלינו לישון הסתכלנו למעלה וראינו את השמיים הכי מדהימים בעולם. הכוכבים היו גדולים ונוצצים, שביל החלב היה סמיך כמו ענן. היינו שוקלים לישון בחוץ אלמלא הקור...

בבוקר היום השלישי קמנו באיזי ויצאנו לדרך חזרה ללה. לקראת העליה האחרונה לפאס הסתבר שהדרך סגורה לעוד 3 שעות ונאלצנו לשבת בג'יפ ולחכות. היה קר, ובהדרגה התחיל לרדת גם שלג דק ונחמד. רון יצא לשוטט קצת ואני קראתי בג'יפ. אח"כ גם אכלנו מרק נודלס חם וטעים עם קצין תותחנים בכיר בצבא הודו. ב13:00 יצאנו שוב לדרך והגענו ללה בשעה טובה. היום כבר יום שישי ואנחנו נחים. מחל נוסעים למנאלי!

פרק שלישי