לפני הכל



פרק ראשון

מחלת גבהים – נאות מדבר – למה בנו את המנזר כל כך גבוה? – המומו הראשון שלנו

יום ב' 22.8.2005

יומני (יומננו) היקר שלום!

אמנם לקח קצת זמן, אבל סוף סוף יש על מה לכתוב. ביום שישי נחתנו בשלום בלה (Leh), ואפילו החדר שהזמנו באינטרנט חיכה לנו מעל גינת הירק של אוריינטל גסטהאוס. מחלת הגבהים התחילה לתקוף בשעות הקרובות, מה ששלח אותנו למיטה לרוב היום. חלושים וכאובי ראש גררנו את עצמנו במונית לאינטרנט הקרוב, שלחנו אות חיים וחזרנו לישון. למחרת סדר היום היה דומה, פרט לכך שהעזנו לרדת ברגל לאינטרנט – הישג מרשים! בגסטהאוס שמרו עלינו יפה בינתיים, הזכירו שוב ושוב לשתות הרבה מים ואף הכינו מומו משובח עם תרד מהגינה.

עם שובו של החמצן למוח, התחלנו לשים לב קצת לסביבה. כבר בנחיתה רואים את לדאק מלמעלה, שהיא אוסף של נאות מדבר קטנים וירוקים בתוך השממה. המטוס כמעט מתחכך בהרים בירידה לתוך העמק, וכל טיפה של ירוק נלחמת על המים שזורמים בתעלות במורד השדות. הבתים בסגנון טיבטי טיפוסי, כלומר כזה שמזכיר לי את התמונות של רונית בטיבט בכל אופן. כנראה לדאקי טיפוסי. בתי אבן ולבני בוץ עם חלונות עץ גדולים. כל הגינות מטופחות ומלאות כל מיני ירקות וגם הרבה פרחים בכל הצבעים, נורא יפה! התלבושת המקומית (לנשים) כוללת מכנסיים ארוכים, חולצת בד עד הברכיים עם שסע בצדדים ומעליה בד"כ סוודר צמר מכופתר (בהמשך הטיול נגלה שזו חליפה הודית סטנדרטית, כשאת הסוודר מחליף בד"כ צעיף). לנשים המבוגרות יותר יש שמלה חומה ארוכה עם צעיף קשור סביב המותניים. רובן גם הולכות עם 2 צמות ארוכות שקשורות יחד בקצה. נראה לי שיש מונופול עיצוב שיער החולש על האנדים וההימלאיה! הגברים לא מרשימים בתחום האופנה.

ביום ראשון כבר היינו מאוששים יותר והלכנו את כל הדרך לעיר לה (בניגוד לכפר צ'נגספה בו שוכן האוריינטל) להציץ במכמניה. עשינו סיבוב די מרשים – חלפנו על פני המיין בזאר, נכנסנו לסמטאות השוק, עברנו בעיר העתיקה מתחת לארמון (נשמע מרשים אבל לא ממש מפתה להיכנס אליו...) ופילסנו את דרכנו מעלה אל זנסקה גומפה, הלא הוא המנזר הכי נגיש בלדאק (Ladakh), כלומר הכי פחות לטפס אליו. משם דרך שדות ופרחים חזרנו למלון. סיבוב נאה! אחה"צ טיפסנו אל השאנטי סטופה שנמצאת בראש הגבעה ממש מעלינו. 157 מדרגות ספר הספר, אנחנו התבלבלנו אחרי 20 בערך מפאת קוצר נשימה. אבל עצרנו הרבה לנוח ובכל פעם הנוף היה יותר ויותר יפה. בראש הסטופה הרבה תבליטים וציורים של בודהות וכתובות ביפנית (מסתבר שבנו אותה נזירים יפנים), ונוף יפהיפה. כ העיר פרושה למרגלותינו, אפשר לראות את כל המסלול שעשינו בבוקר מצ'נגספה לעיר, לעיר העתיקה וחזרה לכפר. הארמון מתנשא ממול ונראה קצת יותר טוב מרחוק. אפשר גם לגלות שהעיר מוקפת בשדות ירוקים ולראות כמה כפרים רחוקים למרגלות ההרים.

אחרי שהכרנו את העיר העזנו היום לקחת את האוטובוס המקומי ולצאת לכפר Tikse (כ 20 ק"מ מלה, שעה נסיעה) שבו נמצא אחד המנזרים המרשימים יותר בלדאק. על צלע גבעה רמה מעל הכפר בנויים בתי הנזירים ומדרגות מזדגזגות מעלה ביניהם. מלמטה כל הקומפלקס נראה מדהים. אחרי טיפוס לא קל מגיעים למנזר שלמעלה. נזירים אדומי גלימה הראו לנו את חדר התפילה שלהם, ואת פסל בודהא הע-נ-ק והמוזהב שלהם (הספר טוען שיש לשים לב לכך שהוא יושב בתנוחת הלוטוס ולא על כס מלכות כמו בד"כ – אנחנו רק התחלנו, מה אנחנו מבינים בבודהות?). גם כאן כל פינה מכילה עציץ או שיח פרחים, והנוף שנשקף מהמנזר ומהגג שלו מ-ד-ה-י-ם. כל שדות העמק פרושים למטה בגוונים שונים של ירוק (נוטה לכוון הבהיר) ומעט עצי צפצפה מפרידים בין החלקות. ברגע שיוצאים מתחום השדות המושקים הנוף הופך בבת אחת לחום מדברי וצחיח שבו לא צומח ממש כ-ל-ו-ם ומסביב רכסי הרים עצומים שמעל הגבוהים שבהם ניתן לראות כיפות שלג (אלמלא השלג בפסגות היה קצת מזכיר את הערבה...). אחרי הסיור המקיף ירדנו למסעדה בכפר שמנוהלת ע"י המנזר. אכלנו איזשהו מרק לדאקי עם ירקות וחתיכות צ'פאטי – כנראה המנה הלדאקית האחרונה שננסה, ואת מנת הבית שלנו – אלו גובי (aloo gobi, תפו"א וכרובית). בלה יש לנו כבר מסעדה קבועה לארוחת צהריים, ובערב יושבים כולם בחדר האוכל המשותף בגסטהאוס, כל יום יש משהו אחר. היה מומו מעולה וגם פיצה לא רעה בכלל! חוץ מזה שהם נורא נחמדים פה, כל הזמן "Jule - Jule" (שזה שלום, להתראות, תודה, בבקשה ועוד). עד כאן בינתיים!

פרק שני