לפני הכל

ילדי חצות – הלאה ההיי-טק – יומן מסע

בכל אשם משרד ההגירה האמריקאי. בעלות הבית שלנו נאלצו לחזור מלימודי דוקטורט בבוסטון ופתאום מצאנו את עצמנו על סף פינוי. רצה הגורל וההתנתקות גזלה את רוב תשומת הלב ממצוקתינו הדיורית, ואיכשהו הסלוגן "יהודי לא מפנה יהודי" לא כל כך תופס כשמדובר בדירת גג בהרצליה, אפילו שנאלצנו לעקור בדמעות את שארית הבזיליקום והכרובית. בין חיפושי דירה כושלים ותכנוני חופשה לחגים צץ רעיון: טוב, אז אם אין לנו איפה לגור, ניסע לחודשיים! לאן טוב לנסוע בסביבות ספטמבר אוקטובר? צפון הודו אולי? אף פעם לא חלמתי לנסוע להודו. אם ללכת לפי אבחנת האישיות המקובלת בקהילת המטיילים הרי שאנחנו בכלל טיפוסי ניו זילנד ואמריקה הלטינית, טיולים רוחניים בנמזרח לא אמורים להיות ב Line of bussiness שלנו. אבל כולם הרי נוסעים להודו, לא? וסלמן רושדי כתב עליה ספרים נפלאים... והצפון לא אמור להיות טראומטי, נכון? תוך כמה שבועות נכנסנו למערבולת של אריזות, זריקות וחיסונים בכמויות מסחררות (טבעונים טבעונים, אבל כשהרופא במלר"מ מצהיר "בטח שצריך קדחת מוח יפנית!" חשפנו את זרועותינו בצייתנות...), קצת תכנונים והרבה השתדלות שלא לתכנן יותר מדי. רון לקח חופשה ללא תשלום, אני הקדמתי את פרישתי המתוכננת מההיי-טק (לטובת לימודי רפואה משלימה), כל רכושנו אוחסן אצל ההורים, תיק גב אחד גדול ושניים קטנים הפכו להיות ביתנו הנייד והחדש, והופ עלינו על המטוס.

בכל הקשור לתיעוד המסע החלוקה היתה ברורה. רון, הצלם (זוכה פרסים!) שבינינו, יצא חמוש בשתי מצלמות דיגיטליות ובאינספור פיקסלים. כל התמונות שתראו בהמשך הן שלו. החתומה מטה, כמו בטיולים קודמים, הקפידה לכתוב יומן. לפעמים כתבתי רק כדי לזכור איפה היינו ומה עשינו, מדי פעם שרתה המוזה והתיאורים גלשו קצת לכוון הפיוטי. היומן שלפניכם שונה רק במעט מהמחברת שאצלי במגירה, הוא בעיקר ערוך. אם לפעמים הוא נשמע כאילו כל היום רק טרחנו על מציאת תחבורה אוכל ומיטה, אין פירוש הדבר שלא התפעמנו מנופי הוד קדומים. אבל תוך כדי טיול הראש טרוד לא פחות בשאלה "מה יש לארוחת הבוקר?" (ויודה על מזלו הטוב מי שלא זכה לפגוש אותי ביום בו התשובה לא היתה מספקת). הרהורים עמוקים בדרך כלל מתעוררים מאוחר יותר.

זהו בערך עם ההקדמות. מקווה שהקריאה תזכיר נשכחות מטיולים אחרים, תגרה לקחת תרמיל ולצאת לטיול, או סתם תעביר זמן בסבבה. נתחיל.

פרק ראשון