פרק אחד עשר

רכבת לילה לקהיר – מים גנובים ימתקו – מתנת פרידה מדלהי

יום ג' 18.10.2005

קודם כל – מזל טוב לעצמי! וגם הבהרה קטנה – לא ממש יום ג' היום, אלא עדיין אמצע-הלילה-ג', יושבים בשדה התעופה בדלהי ומחכים למטוס לאיסטנבול. חוזרים הביתה! איפה היינו? בקורבט. את היום השני ב resort (אחרי ספארי בוקר) בילינו בעיקר ברביצה והנאה מהמקום המפנק. טבילות בבריכה, אוכל מעולה, קריאה אובססיבית בסטפן קינג – החיים הטובים. בצהריים לקסמי הפילה יצאה לאמבטיה בנהר והשתכשכה שם בהנאה גלויה. חמודה! לעת ערב אפשר היה לראות מהמרפסת קופים בצד השני של הנהר, וגם deers ולהקות של תוכים.

למחרת בבוקר קמנו ארזנו אכלנו נפרדנו משלי והמשכנו בדרך לנאינטל (ג'יפ ענק, סבבה). נאינטל התגלתה כ hill station של ממש, קרירה, אפופת עננים ואגם קטן במרכזה. בילינו שם יום וחצי בשיטוטים על גדת האגם, ואף שטנו בסירת פדלים. מעל העיר יש רכבל לנקודת תצפית, עלינו אבל קצת התאכזבנו. בסה"כ עיר יפה אבל לא מי יודע מה מלאה באטרקציות. מה שכן, כמו בכל עיר הודית, כולם קופצים על התייר התמים להציע את שירותיהם, שכאן כללו בעיקר שייט בסירה ו pony ride. נו.

לבסוף הגיע רגע האמת ונאלצנו לעזוב את הרי אוטרנצ'ל לטובת מישורי דלהי. השכמנו קום ותפסנו את רכבת הבוקר לדלהי. הדרך היתה קצת חדגונית, באפלו מתפננים בכל קצה נחל ובתוך כל שלולית מצחינה, כל מיני ערים נידחות וסלאמס מסוגים שונים, מישורים אינסופיים ופס זבל מתמשך משני צידי המסילה. כאן ראוי לציין שההודים הם עם מאוד נקי – שום זבל לא מושלך ברכבת, הכל פשוט עף החוצה דרך החלון. לא פלא שהודו נראית ככה! אחה"צ הגענו לדלהי ותפסנו ריקשה עם נהג עצבני במיוחד. כל הדרך הוא צרח על נהגים אחרים וכבר חששנו שתכף הוא עוצר ומוציא סכין. בין לבין חרדנו לחיינו בגלל שפע כלי רכב אחרים כולל משאיות ענק שממש לא רציתי לסיים את חיי מתחתיהם. מצאנו מלון, אכלנו משהו והלכנו לישון.

למחרת תוכנן לנו יום באגרה. רכבת נוחה וממוזגת לקחה אותנו ליעדנו והחזירה אותנו בערב. הטאג' היה יפה. היה יום חם, ואחרי סיבוב קצר התישבנו בצל בדשא וקראנו בנחת. אחה"צ הצלחנו לעשות גיחה קצרה החוצה לאכול ולקנות מים (מסתבר שאסור להכניס אוכל! אבל אני מניחה שעם ל ההודים המקום היה נראה כמו פח זבל אחרת...) ואף הצלחנו להבריח קרואסון. לעת שקיעה חיכינו לראות את הטאג' הופך אדמדם, ומאוד הופתענו לגלות שהוא נשאר בגוונים של לבן. בכל מקרה היתה שקיעה יפה. מה שכן, כמות האנשים גדלה פלאים, ומאוד שמחנו שהספקנו להכנס פנימה לפני שנהיה תור עצום בכניסה למבנה המרכזי. ההמונים צבעו את שולי הטאג' באלפי כתמים קטנים וצבעוניים, מה שהוסיף לרושם. בריקשה מקרטעת חזרנו לתחנת הרכבת וזכינו לראות חולדות מבלות בין הפסים.

את יומנו האחרון בהודו בילינו ב main bazar הידוע לשמצה. עשינו סיבוב בוקר של קניות (אצל אחד המוכרים היינו ספתח הבוקר והוא עשה טקס קטן עם הכסף ונתן לנו קצת קטורת מתנה!) והמשכנו לראות קצת אתרים ברחבי העיר. נסענו למסגד הגדול שהיה נחמד (ושילמנו מחיר מופקע על הזכות לשאת מצלמה), קפצנו למקדש הג'איני וראינו את בית החולים לציפורים (מסכנות), חלפנו על פני ה Red Fort (גדול, אדום, סגור), וחזרנו עייפים אך מאוכזבים לנוח בחדר. בין לבין ארוחת צהריים ב Connaught Place עם מיים מינרלים במחיר מזעזע (45 רופי). נהינו קצת חולים מהזיהום אויר, אבל נשרוד.

נובמבר 2005

לקראת סוף הטיול כבר רציתי לחזור הביתה, הודו התחילה להתיש אותי. רעש, בלאגן, נסיעות קשות. צריך לחפש את הנקודות השלוות ולהסתתר בהן. מצד שני צריך גם להתעייף קצת בריצה ממקום למקום ומאטרקציה לאטרקציה כדי להקהות את הקוצים ולשבת לנוח במקום אחד. מעבר לכל זה כבר יש ציפיה להתחיל דברים חדשים בבית, אני לא חוזרת לאותו מקום שיצאתי ממנו. הודו היא מקום מדהים. ההימלאיה, הצבעוניות, הכאוס שאיכשהו מסתדר, ומעל הכל – אין כמו אוכל הודי! הוירוסים ההודיים שרדו איתי עוד שבוע שבועיים. אם הודו נשארה אצלי בדם? ימים יגידו.

חזרה להתחלה